ממחר (לא) דיאטה
מאת: סוזנה בורשטיין
דמיינו עולם שבוא המילה ״דיאטה״ מקבלת משמעות חדשה. לפיה אוכלים מה רוצים מתיי שרוצים, מקשיבים לגוף ולצרכים שלו, מתאמנים בשביל ההנאה והיתרונות הבריאותיים ולא בשביל הרזייה. עכשיו תפסיקו לדמיין! גישה חדשה בתחום התזונה מנסה לשנות את הדרך שבאה אנחנו חושבים על משקל והרזייה. החדשות הרעות, פה אף אחד לא ינסה לעזור לכם לרזות, החדשות הטובות אתם תבינו שמשקל הוא דבר שולי ובהחלט לא המטרה.
שני בצהריים אני מגיעה למורן הביתה, התקשרתי מהדרך לראות מה להביא לנו לאכול, ״את האמת שבדיוק אכלתי, אני שבע״ היא אומרת לי. ״ אבל תבאי קינוח, תמיד יש לי מקום לקינוח!״. חצי שעה אחריי זה התייצבי אצלה עם קופסא עמוסה במאפים ״מרולדין״. מורן פוקס היא דיאטנית מוסמכת (r.d), אבל פה לא תשמעו על קלוריות, מינונים או צריכת פחמימות. ״היום אנחנו יודעים להגיד שרזה זה לא בהכרח בריא יותר, גם בן אדם רזה יכולים להיות לו תאי שומן שיובילו למצב של חולי״. מסבירה לי מורן, ״עדיף להיות במשקל עודף ולא להתחיל דיאטות, כי ככול שאתה עושה יותר דיאטות כך המשקל שלך היה יותר גבוהה, אנשים מתקשים לשמור על המשקל לא כי הם אשמים, עצלנים או אין להם מוטיבציה, זו לא הסיבה, פשוט הגוף שלהם רוצה לחזור, להשיב את המצב לקדמותו, כשהוא חוזר, הוא חוזר בגדול״. היא אומרת לי תוך כדיי ביס מקורסון שוקולד ושולק מהקפה. אני חייבת לציין שזו סיטואציה חדשה עבורי, לשבת עם דיאטנית ולנשנש בהנאה מאפים בלי רגשות אשם, אבל זו בדיוק הגישה של ״Mindful eating״.
מורן פוקס, צילום עצמי
גישה זו אולי ״חדשה״ לנו אבל למעשה היא קיימת כבר למלא משניי עשורים, קשה לתרגם את
המונח אחד לאד, התרגום הקרוב ביותר שנימצא הוא ״שפת האכילה״. לפי גישה זו בחברה
המודרנית מרדף הרזון, הצורך לרדת במשקל, האמונה שאפשר לעשות זאת על ידי ויסות
המאזן הקלורי הולידו מגוון דפוסי התנהגות שעיקרן שליטה, במה אוכלים, כמה, מתי ואיך-
או במילים פשוטות ״שפת הדיאטה״. שפה זו לוקחת את חופש הבחירה אבל בעיקר את חדוות האכילה. כולנו מדברים ״בשפת הדיאטה״, שיצרה קודים חברתיים, המדרבנים פלישה לצלחת כדי לברר מה אכל, כמה ולמה, להעיר על ממדי הגוף, לקטר על "כמה אכלתי", "איך השמנתי" ו"ממחר דיאטה״.
מטרתה של ״שפת האכילה״ היא להניח את ״שפת הדיאטה״ הפוגעת ולרכוש שפת אכילה אחרת – "שפת האכילה הקשובה " (Mindful eating). ״אנחנו לא יודעים להרזות את האנשים ולהשאיר אותם רזים לאורך זמן, כל הטכניקות שמאמצים חדשות לבקרים לא רלוונטיות״ אומרת איילת קלטר, מי שהפכה בשנים האחרונות למובילת השיטה בארץ. ״זה כמו סמים אתה מרזה, ואז אתה באטרף להיות בתוך זה, אתה כל הזמן במין מרדף אין סופי אחריי משהוא שניקרא ״משקל״ שמגדיר מאוד מהר את מי אתה ומה היכולות שלך״.
אך שינוי הדיסקט בראש זו איינה משימה פשוטה, ״כל החיים נלחמתי בשקל״, סיפרה לי מיטל בת 32, עליתי ירדתי ושוב עליתי. כל החיים שלי סבבו סביב זה. מה לא ניסיתי: דיאטות ייחודיות, אכילה בריאה, פעילות גופנית. כל הזמן הייתי על רכבת הרים פעם למלא ופעם למטה״.
מה גרם לך לרצות לעצור את הנסיעה, אני מנסה לגשש ״הבנתי ששום דבר לא עוזר, לא משנה מה עשיתי בסוף מצאתי את עצמי באותה נקודה, החלטתי לחפש משהוא אחר. כך הגעתי ל ״שפת האכילה״. בהתחלה זה נשמע לי כמו בולשיט, אבל באמת שלא נשארו לי אפשרויות אחרות. לעט, לעט התחלתי לראות תוצאות.
ירדת במשקל?
״פה בדיוק ההבדל בנינו״ היא צוחקת ״ השינוי שלי לא היה ירידה במשקל אלה ההבנה שאני לא צריכה לרדת במשקל. למדתי להקשיב לגוף שלי, החזרתי לעצמי את מנגנון השובע והרעב, מצאתי פעילות גופנית שאני אוהבת ולמדתי להתמיד בה לא כדיי לרזות אלה כי היא עושה לי טובה. לעט, לעט התפיסה שלי לגביי הגוף השתנתה, למדתי לקבל ולאהוב את עצמי. במה זה באה לידיי ביטוי, אני מנסה להבין. ״לקנות בגדים זה כבר לא כזה אישו גם עם המידה היא לא 36/8, אני מזמינה במסעדות את מה שאני אוהבת ונהנית מכול ביס, אבל יודעת גם להפסיק כשאני שבעה, כאילו כל מערכת היחסים שלי עם מזון השתנתה זה מוזל ונפלא.
בשלב הזה כולנו כבר מכירים את הנוסחה ל ״אורך חיים בריא״- ארוחות מסודרות,
שתייה מרובה, מאכלים דלי שומן והרבה פעילות גופנית- זו אמורה להיות נוסחת
קסם לירידה במשקל ושמירה על המשקל לאורך זמן. אבל לא על זה מיטל דיברה,
אז מה האלטרנטיבה למה שאנחנו פשוטי העלם קוראים ״הרגלים נכונים״? אני יורה
לכיוונה של מורן. חיוך גדול נפרש על פנייה, כאילו חיכתה לשאלה הזאת: את רואה,
גם את מדברת את ״שפת הדיאטה״ אפילו בלי לשים לב, היא מסבירה לי, ״תביני אנחנו
לא אומרים עכשיו: אתה רזה, אתה יכול לאכול ג׳נק פוד מעכשיו עד להודעה חדשה.
אנחנו רוצים שכולם יוכלו תזונה ים תיכונית, לא מעובדת, עונתית, דומה למקור- זה
האידיאל. זה בכלל לא משנה אם אתה רזה או שמן. אבל, וזה ״אבל״ גדול ברגע
שמצמידים את זה ל ״שיטה״, זה הופך ללא רלוונטי, כי זה כבר לא משנה עם באה לי או לא באה לי כוס אורז, אני צריכה לאכול אותה כי משהוא הכתיב לי. זה בכלל לא משנה אם אני רעבה או לא רעבה, אני צריכה לאכול ארוחת בנים, אני לא מקשיבה לגוף שלי אלה למשהו אחר.
אבל גם אם אני אלך היום לקופת חולים, אני מנסה להקשות אליה זה כנירה התפריט שיבנו לי, זו הגישה הממלכתית, מוסדית רשמית, אייך שלא תרצי לקרוא לזה, למה המדינה תקדם משהוא שלא נכון לי?
אבל מורן לא מתבלבלת לרגע: זה מתחלק לשניים היא אומרת, בסוף גם הדיאטניות רוצות להתפרנס, הן רוצות לספק מוצר שיקנו אותו. החלק השני זה המטופלים הם משתנים עם הזמן וצריכים עוד להשתנות, שני הצדדים צריכים להבין שלא בהכרח מה שאנחנו רוצים להשיג זו ירידה במשקל, אלה בריאות טובה יותר. הריי מה זה ״דיאטה״ בסופו של דבר? היא עובדת על דבר פשוט כל פעם שאתה מגביל את עצמך בקבוצת מזון אתה תרד במשקל, אבל זה משהוא זמני שקשה להחזיק לאורך זמן. 95% מהאנשים, וזה מטורף, 95% מהאנשים יעלו בחזרה את המשקל. היא אומרת לי ונותנת לי רגע לעקל את הנתון שזרקה לאוויר. ״בסוף, בסוף, בסוף כל הדיאטות האלה רק משרתות את תעשיית הטיפוח והיופי״.
אז למה למעשה תופעות בריאותיות כמו יתר לחץ דם, סכרת וכדומה משויכות דווקא לאנשים שמנים?
זה קל יותר היא אומרת ומוציא הנחה שמדגימה היטב את הייאוש שלה מהדרך המסורתית, הרבה יותר נוח לבוא ולהגיד אם משהוא בעודף משקל אז הוא גם חולה. אבל כל הערכים של משקל תקין, bmi, נקבעו במאה הקודמת, זה לא אומר שהם רלוונטיים עכשיו ואנחנו צריכים לשנות את הגישה שלנו, את דרך המחשבה. אם תחשבי על זה, גם תעשיית התרופות היא חלק מזה, אם ממצאים תרופה לירידה במשקל יש מי שמרוויח מזה. נגיד כולסטרול, אם הארך התקין עכשיו זה 200 ומחר יורידו אותו ויחליטו שהוא 180 אז כל מי שעובר את הערך הזה יצטרך לקחת את התרופה.
קשה להתווכח עם מורן, ברגע שמשנים את זווית הראייה פתאום הפרספקטיבה משתנה ונידמה כי כל הדיבור סביב משקל הוא לא יותר מאבק על תקציבים וכספים. כך לדוגמא דוח שיצא ב 2019 קובע כי יותר ממחצית הישראלים ולמעלה משליש הילדים בישראל הם עם עודף משקל ו 27% עם השמנת יתר חולנית הקשורה במחלות כרוניות כסוכרת ומחלות לב. המסכנות של הדוח: בממוצע במדינות ה-OECD יוציאו בין 2020 ל-2050 כ-8.4% מתקציבי הבריאות שלהן על טיפול במחלות הקשורות בהשמנת יתר – במצטבר מדובר ב-321 מיליארד דולר או 209 דולר לאדם בשנה. אז האם המטרה היא אנשים בראים יותר או חיסכון בתקציבים? בתגובה לדוח כתבה ד״ר לאה מזור שהיא ממליצה למשרד הבריאות להגביל מכירה של ממתקים ומשקאות ממותקים, לא צריך להיות מומחה בתחום הפיננסים כדיי להבין את ההתנגדות שתקום מצד יצרניות המזון. דוגמא נוספת היא דוח שהתפרסם ב 2016 אודות השמנה בישראל שהגדיל לעשות וקבע שחייבים לטפל בתופעה ההשמנה ע״י טיפול תרופתי- כלומר עוד הכנסות לחברות התרופות שלא פעם יוזמות את הדוחות האלה בעצמן. מי מרוויח מכול הדוחות האלה, למי הם מיועדים ומי מפסיד מהם?